נמרה של נייר
"הריקוד של הנייר והרוח" -על תערוכתה של עלמה שניאור.
מזמן לא התקוממתי וחשתי מושפלת כאשה, כפי שקרה לי בתערוכתה של עלמה שניאור.
יצאתי משם עם תחושה של מועקה, לא מועקה חיובית המעוררת לחשוב אלא מועקה המובילה לכעס, כעס על הפשטנות שבעבודות, על חיזוק תפישת האשה כחפץ, על השטחיות שבאה לידי ביטוי בתשובה שענתה לי האמנית לשאלה – "מה הקשר בין תצלומי הנייר לנשים העירומות בוידאו"?
הגוף כמצע. כמה בנאלי ליצור השוואה שהיא שטוחה כנייר, כמה רדוד.
הגוף, אגב, הוא הכי לא נייר ……אולי העור, אבל הגוף? היצירה האלוהית המופלאה הזאת? נזר הבריאה?
אחזור לוידאו כי הסרטים הללו הרגיזו אותי.
בסרט אחד, ערוך ב stop motion, אשה עירומה נגררת על הרצפה בלופ אינסופי על ידי כח נעלם.
בסרט השני קבוצה של נשים עירומות שוכבות ונגררות כנגד כיוון השעון על רצפת מטבח מעוצב. שוב אותו לופ.
אני, כשמכניסים אותי למגירה, מיד אני קופצת.
יש הרבה נשים כמוני, עצמאיות, קרייריסטיות, מגדלות ילדים לבד, ללא בן זוג, נלחמות כדי לשרוד.
אף אחד לא גורר אותנו על רצפה – אנחנו אחראיות לגורלנו ונושאות בשקט בעול.
יש גם כאלו שיש להן בנזוג ובכל זאת – יש להן קריירה עצמאית, משפחה, נטל כלכלי, נסיונות לפרוץ את תקרת הזכוכית של הקריירה; ופמיניזם? הס מלהזכיר.
חיים. נשים חיות. כמו גברים. פשוט חיות.
לתפישתי – הצגת האשה כעירומה ונגררת (גם אם כוונת היוצרת ביקורתית והפוכה) פוגעת ומקעקעת את האשה למקום הזה – מקום הדיכוי. מקום המובלת, ולא המובילה. אותי זה כבר מעייף….. אני מצפה מאמניות בתקופה הזאת למעט יותר מעוף, עומק וריבוד. ביקורתיות מהסוג שמציגה שניאור היתה נכונה (אולי) לפני חמישים שנה. היכן ממקמת את עצמה העלמה שניאור בתוך הנוסחה הפשטנית הזו: האם היא אישה מוכה ונגררת כפי שהיא מציגה? ואם לא, מה היא כן?
די לשטחיות ולתפישה שבלונית. שנות השישים נגמרו, החזיות כבר נשרפו. לחשוב היום במושגים של ניגוד על "גברים" ו"נשים" זה לא נכון, לא רלוונטי, ובעיקר, חוטא למציאות.
װ8 בינואר, 2010 at 8:11 am
באופן גורף אני אגיד שאני לא כותבת בלי לראות….. אולי זה כן ימצא חן בעינכם ?
אולי תאהבו משהו אחר בתערוכה ?
װ7 בינואר, 2010 at 2:10 pm
חשבתי שעירום כבר לא מזעזע שלושים שנה. הגימיק הגיע באיחור.
מסכים עם אמיתי, היה אפשר להשיג אפקט הרבה יותר טוב עם נשים "רגילות", ואת הגרירה – הייתי מוסיף – דוקא עם אשה לבושה. לתת לבגדים להתפס מידי פעם, להמשך ולהשתחרר – זה היה יכול להיות הרבה יותר מתאים.
נשמע כמו הילד שכשאמא שלו מזמינה חברה לקפה, מנסה לזעזע באמצעות זה שהוא צועק מלים גסות, כדי שאמא תובך.
װ5 בינואר, 2010 at 6:19 pm
טוב, לא ראיתי את התערוכה כולה, אבל מהצילום שהבאת כאן ומהתיאורים שלך אני יכול להבין את הכיוון הכללי.
תורמת לכישלון העובדה שהאמנית בחרה נשים שמתיישרות עם כל הסטריאוטיפים של נשים מהפרסומות: צעירות, נאות, חטובות, שופעות.
בשביל לראות החפצה של בובות ברבי ערומות אני לא צריך ללכת לגלריה, אני יכול לצפות בפרסומות בטלוויזיה או בפורנו באינטרנט.
װ4 בינואר, 2010 at 6:43 pm
יש לי בעיה עם מגדר
מה שאני מנסה לומר נאמר נפלא בויקי
"התפיסה או הציפיות המגדריות מעצבות את תהליכי החיברות של נשים וגברים, מסייעות להתפתחות זהותם המגדרית, ומקבעות דפוסים היררכיים המקנים לרוב עליונות לגברים בחברה."
װ4 בינואר, 2010 at 5:11 pm
אני לא יכול להגיב כי הלחץ דם שלי והדופק עולים מזה שיש שם כוסים וציצים (מותר להגיד כוס בבלוג שלך?) אז אני לא נירגע ומתנשף.
אבל בכל אופן אם את כבר שואלת אז אני חייב להגיד שאני ממש לא מבין את הכעס שלך. אני חושב שהשימוש הזה בגוף האישה הוא לא רק לגיטמי אלא מתבקש כמעט, כי אין שום דרך טובה בעיני מלהראות את האינסטרומנטציה של האישה מאשר להפוך אותה לעור ולשים אותה על השולחן לבחינה בדיקה מישמוש ועיון. ואו לנפנף בכוסה ובציציותיה כי זה בדיוק מה שהחברה שלנו עושה כל הזמן. ואני מבקש ממך לחשוב על כל הפרסומות שנעשות הכל באני לא יודה מה וכלה בלוח השנה של ספרוטאילוסטריטור שמביא תצלומים של בדיקה פרה גינקולגית של הגברת רפאלי בכדי שהחברה לא כל כך יקנאו בליאו.
פעם היה עולם של כבוד בת מלך פנימה. הציצים והכוס היו מוחבאים בבית לשימוש של הבעל בלבד (טוב בעת צרה גם האב והאחים היו משתעשעים קצת) וכך זה גם היום בחלקים גדולים של העולם. אנחנו קידשנו את החופש ונתנו לנשים כל מיני זכויות (את לא תאמיני אפילו מרשים להן להצביע בבחירות!) לגופן ולנשיותן ולעשות מה שבא להן ולשכב עם מי שבא להן ולעשות ילדים לבד להפיל ללכת לעבוד להיותץ בעלות רכוש ולגדל ילדים לבד (את מאמינה זונות שכאלה? מגדלות ילדים לבד מי היה מאמין…תנסי בבני ברק או בג'לג'וליה זה אפילו לא 10 ק"מ מפה….) אבל יחד עם החופש הזה של נשים מסתבר שלקחו את הציצי והכוס והפכו אותו לאינסטרומנט שיווקי רב כוח לשימוש משרדי ועל זה המחאה.
במיוחד שחלק גדול מהצרכנים הם דווקא מבני ברק ומג'לג'וליה ואז התמונה הזאת של הבושם שמכסה את ערוותה החשופה של איזה דוגמנית זה לא סתם פרסומת, אלא זה מקור התרגשות רבתי לצעירים וזקנים וטף,ובחורה שהולכת בחולצה שקופה למועדון זה לא בחורה שהולכת עם חולצה שקופה למועדון אלא זה זונה שרואים לה את הפיטמות ובטח צזמינה אונס (ואם את לא מאינה תפני בבקשה לח"כ הזה מש"ס נחמה או מה שמו..)
בקיצור מה אני מנסה להגיד כאן? אני מנסה להגיד שאני רואה אמירה מאד חזקה וברורה בשימוש כזה בגוף הנשי החשוף באומנות כי בעצם אנו כחברה מתעלמים לחלוטין מכך שהסטאנדארטים שלנו, שהחופש שלקחנו על עצמינו הוא נדיר ושביר ואי אפשר להתעלם מזה שבמרחק שלושה ק"מ מלב תל אביב ברחוב רבי עקיבא למשל אזי גוף של אישה זה לא סתם גוף של אישה אלא מקור להתרגשות ענקית , ששהוא קניננו של הבעל המאושר ואו של האב המודאג שאין לה עדיין שידוך.
ובחורה בת 23 שחייה בחטא עם מישהו (או עוד יותר גרוע עם מישהי) היא לא סתם סטדנטית או מלצרית שחייה עם החבר שלה (וא עוד יותר גרוע סתם שוכבת עם מי שבא לה) אלה זונה פרוצה פסולה לחיתון.
וככה בין שני הכוחות הללו שנהם מתיחסים לגוף האישה כחפץ לתשמיש ולא שום דבר אחר אז אומנית שעושה שימוש כזה היא הרבה יותר מלגטימית (אני לא מתיחס לחלוטין לשאלה אםה יא מצליחה או לא).
אני הכרתי בלוגר אחד שכתב במשך שלוש שנים בלוג בתפוז ולכל פוסט הוא צירף תמונת תקריב של אבר הרביה הנשי. הוא כנראה היה בטוח שיבינו את זה בדיוק כך המחאה על החפצת הגוף הנשי. למרבה הפלא נהפוך הוא הבלוג המה כזבובים קוראים פריפאילים חרמנים (מהסוג של חרדים דתים ערבים ובלתי מפלגתיים…) ואו קוראים וקוראות מ"שלנו" שהתלהבו מהמקוריות ןאפילו עסקו בהשוואות אבל מעט מעט הבינו את זה כמחאה על האינסטרומנטציה של גוף האישה..
בקיצור אני מקווה שלמרות שלא כתבתי בקיצור אז איך שהוא הבנת אותי.