את רונה שחר אני מכירה עוד מימי בדה מרקר קפה, שם למי שלא יודע היה לי בלוג עד לא מזמן (אל תטרחו לחפש, נמחק, הכל).
ביקשתי ממנה לבחור אמן שהיא אוהבת. היא בחרה באמנית אפרת פלג.
הנודד מעל ים הערפל של קספר דויד פרידריך, 1818
הנווד של קספר דויד פרידריך הוא דימוי מייצג מהתקופה הרומנטית (המאה ה-18/19) – מטהו בידו, ניצב בתנוחה של ריכוז מהורהר על הר גבוה, ספק-מביט אל התהום נכחו. על פי התפיסה הרומנטית, לא היה שום צורך לצייר מן הטבע והאמן היה רשאי להמציא ככל העולה על רוחו ולבד שיצליח לתאר היטב את התחושה. ובאמת הנוף זר ומוזר, נראה בדוי, כנשלף מדמיונו של הצייר – וכנראה גם של האיש העומד ומתבונן בו.
אפרת פלג, Limbo ,עץ, קליפות ביצים, פליז וקריסטל על גוף תאורה כדורי, כ- 35 ס"מ קוטר
לכאורה אין שום דבר רומנטי באמנות המאה ה-21, כמו שרואים יפה בעבודה זו של אפרת פלג מ-2009. בין היתר הודח הציור ממעמדו שנכבש על ידי כל מיני טכניקות מעורבות וטכנולוגיות מסובכות. הנוף הציורי הוחלף במין פלנטה דמוית-שבתאי (מתהדרת בטבעת), האופק השתנה: ודאי שאין זה עולמנו שלנו, בכל זאת חלפו להן מאתיים שנה.
אבל הדמות היא אותו האדם הבודד בקצה הקוסמוס.
לעבודה שלה קראה אפרת פלג Limbo – אותו מצב שבו משתהות הנשמות שאינן גרועות דיין להישלח לגיהנום, אך אינן ראויות לגן עדן. זהו מצב של חוסר הכרעה, שיתוק. גם הדמות הזאת מביטה אל החלל הריק והבלתי ידוע, בידה מעין חכת דייגים שבקצה גביש, שמכיל או ממגנט אליו נשמות תועות, או אולי הוא מעין משדר שדרכו ניתן לקלוט אותות כלשהם.
זוהי גם בדידותו של הגאון למרחקים ארוכים, הצופה אל מעבר לאופק.
אפרת פלג עובדת עם חומרים, אורגניים ואנאורגניים כאחד: חול, פליז, עץ, ניילון, אלומיניום, וכל מיני דברים שהיא מוצאת או אוספת – מקשי מקלדת, קליפות ביצים, משטחים למיניהם. היא עוסקת בדימויים של שבירות, של בדידות, של אינסופיות. הרבה פעמים נקודת המוצא שלה היא החומר עצמו ומה שהוא מביע.
אולי ההבדל הדק בינינו לבין העידן הרומנטי הוא, שאנו מודעים יותר לחלקיקים הפרוזאיים שמהם מורכב היקום – וגופינו שלנו – אך אין זה אומר שאנו פחות מוקסמים מהם.
עוד עבודות של אפרת פלג:
אפרת פלג, ללא כותרת, נחושת וחצץ על עץ, 40X40X5 ס"מ
אפרת פלג ,skip ,מקשי מקלדת (5,600 בערך) על עץ, 1X1.6 מ'
