לפני כשלוש שנים אצרה טל לניר את התערוכה יופיו של הריק בגלריה 39, שהיתה תערוכה יפה ומרעננת.
חלפו כמה שנים, ועם זכרון התערוכה ההיא, הגעתי מלאת ציפיות ל״בפנים אמנות רחוב בתל אביב״ בביתן של הלנה.
טל ניסתה לעשות מעשה חתרני לכאורה.
להכניס את אמנות הרחוב למוזיאון בדלת הראשית. קרתה תקלה ויצא לה הפוך.
במקום אוונגרד קיבלנו קיטש.
עצוב לראות מה קורה לאמני רחוב כשהם צריכים ליצור בתוך חלל ממסדי.
למשל, עבודותיו של יוחאי מטוס העוסקות ומתכתבות לעיתים עם קיטש ותרבות הצריכה מאבדות את כוחן לחלוטין בחלל הסגור וניטל מהן עוקצן.
מפגש אקראי עם מפלצת של קלון בסמטה אורבנית יכול לעורר אימה , אך הקיר שלו במוזיאון נראה פשוט כאיור מוגדל העשוי רע.
אהבתי מאוד את סדרת העבודות של פומה העוסקת במיניות כגורל כשהוצגה בגלריה הגדולה מכולן – הרחוב. במוזיאון העבודה ניראית ככרזה ותו לא.
know hope ממשיך לעסוק לעייפה באותה שפת דימויים שכבר מוצתה והפכה ללא יותר ממנייארה.
הפספוס של תערוכה נעוץ בכך שטל חפשה ומצאה חיים קלים בדמות אמני הרחוב המובנים והמוכרים ולא העזה להציג אמנים פחות מתוקשרים.
מחוץ למוזיאון ולא כחלק מהתערוכה מוצבת ווספת נצנצים של יוחאי מטוס. ניתן להסתפק בה.
