הומאז׳ למחיקה

 

לפני כשלוש שנים אצרה טל לניר את התערוכה יופיו של הריק בגלריה 39, שהיתה תערוכה יפה ומרעננת.
חלפו כמה שנים, ועם זכרון התערוכה ההיא, הגעתי מלאת ציפיות ל״בפנים אמנות רחוב בתל אביב״ בביתן של הלנה.
טל ניסתה לעשות מעשה חתרני לכאורה.
להכניס את אמנות הרחוב למוזיאון בדלת הראשית. קרתה תקלה ויצא לה הפוך.
במקום אוונגרד קיבלנו קיטש.
עצוב לראות מה קורה לאמני רחוב כשהם צריכים ליצור בתוך חלל ממסדי.

 

 

למשל, עבודותיו של יוחאי מטוס העוסקות ומתכתבות לעיתים  עם קיטש ותרבות הצריכה מאבדות את כוחן לחלוטין בחלל הסגור וניטל מהן עוקצן.

 

 

מפגש אקראי עם מפלצת של קלון בסמטה אורבנית יכול לעורר אימה , אך הקיר שלו במוזיאון נראה פשוט כאיור מוגדל העשוי רע.

 

 

 

אהבתי מאוד את סדרת העבודות של פומה העוסקת במיניות כגורל כשהוצגה בגלריה הגדולה מכולן – הרחוב. במוזיאון העבודה ניראית ככרזה ותו לא.

 

 

know hope ממשיך לעסוק לעייפה באותה שפת דימויים שכבר מוצתה והפכה ללא יותר ממנייארה.

 

 

 

הפספוס של תערוכה נעוץ בכך שטל חפשה ומצאה חיים קלים בדמות אמני הרחוב המובנים והמוכרים ולא העזה להציג אמנים פחות מתוקשרים.

מחוץ למוזיאון ולא כחלק מהתערוכה מוצבת ווספת נצנצים של יוחאי מטוס. ניתן להסתפק בה.

 

 

 

 

המדונה של הפרחים

 

"משוואות לגוף נופל" תחריט

ברחוב גורדון 35 סמויה מעט מן העין נמצאת קתדרלה גותית, או יותר מדויק, תרגום ויזואלי בן זמננו לקתדרלה גותית.

כדי להרגיש את אותה חוויה מיסטית  המשרה כניסה לקתדרלה  צריך להכנס לגלריה גבעון בה מוצגת תערוכתה של מאיה אטון "משוואות לגוף נופל".

אטון יוצרת קסם ומתעתעת בצופה,לוקחת למחוזות רחוקים, באמצעות שפה אישית שהיא מפתחת בהתמדה.

את החלל התחתון של הגלריה היא הפכה  למעין מערכת של קווי צבע גדולים, מערכת היוצרת חלל מעיק אך יחד עם זאת מרומם, והתוצאה היא תחושה של שהות ממש כבתוך קתדרלה גותית.

בחלל העליון נוצרת תחושה של התרוממות רוח כפי שניתן לחוש בהרמת מבט והתבוננות בחלונות (ויטראז'ים) קתדרלה מהם חודר ומבקיע אור.

התערוכה מוגדרת כמיצב רישום, ואטון  באובססיביות מכסה משטחי ענק בקיווקוים קטנטנים. ספינות שוקעות באוקינוס של גרפיט, ידיים פורמות אריג גרפיט, אותן ידיים היוצרות בעבודה נוספת גולגולת אוריגמי, גולגולת שהיא גם גולם וגם חיים, כסטופ מושן עם היפוך, זהו בעצם תחריט.

rocknroll, תחריט

הקשרים שהופיעו בעבודותיה בעבר ממשיכים להתפתח והופכים לקשרים ימיים, יחד עם ספינות שוקעות המזכירות את חיינו כאן (קריסה פנימה כל הזמן)

"x" תחריט

אהבתי מאוד עבודה שהיא מעין דיפטיך – כנף פרפר, מרפרפת, כמסרבת לוותר. פרפר שהוא גולם שהוא הגולגולת שיוצרות הידיים בתחריט, הכל מתחבר ונקשר שוב ושוב בשיטתיות ובסדר, כמו שיר.

איפוס מערכות - system reset, רישום

 

על הקיר ממול  דיפטיך נוסף – "תפילה" שתי ידיה של אופליה הטובעת אוחזות בחבל, מרמזות, האם זוהי שרשרת תפילה, חבל תליה, או הצלה ?

"תפילה" רישום

ויש גם הומור – למשל הויטראז'. בקתדרלות גותיות צוירו על הויטראז , דרכו חדרו קרני שמש, דמויות קדושים או סצנות מהברית החדשה, אטון מציירת כדורי סל, ועץ דקל ותוחמת אותם באמצעות סרגל המונח על הנורה המפעילה את הויטראז' .

כדורי הסל מייצגים את עקרון הסדירות של תאוצת גוף נופל, קשורים זה לזה בחבל שחור, משתלשלים מהתקרה, שוב בשונה מהמקובל, מן הקטן אל הגדול,  מונחים על הרצפה ,כמעט מתפתלים לקול נהי של אשה, אשה המתאבלת על קריסתה שלה, קריסה פנימה שיוצר הזמן האבוד.

near the surface of the earth- סמוך לפני האדמה, שמן

 

*תודה לחמדה רוזנבאום שכתבה את הטקסט לתערוכה , טקסט שנעזרתי בו ליצירת הפוסט.

פורטרטים מוסיקאליים

marian

על תקליטים גדלתי, ואם יש שני דברים שאני אוהבת מוזיקה וציור הם בראש הרשימה, ציור עבודת יד אני מתכוונת, כזה שמדבר בו הכתם והקו ומשיחת המכחול, אז הלכתי לראות את התערוכה של אורלי מיברג בגלריה נגה ובמקרה פגשתי אותה שם ויצא  מזה פוסט.

patti 2

"בתערוכה B-side, כ-40 דיוקנאות של מוזיקאים, שצוירו על פי הצילומים שלהם המופיעים  על גבי עטיפות התקליטים.  פורמט הציורים ריבועי ואחיד -  30×30 ס"מ (שני ס"מ פחות מעטיפת תקליט הויניל).  פורמט שאיפשר  לי בשעת הציור  לשחזר את  אותה אינטימיות של ההאזנה למוזיקה .

האימז'ים שעל עטיפות התקליט או הדיסק משועתקים במליוני עותקים ונשטפו על-ידי מיליוני עיניים .   לרגע אני מנסה לנכס  את מה שפופולארי , ונחלת הכלל  – להוויה אינטימית .

מקבץ הדיוקנאות בתערוכה הם החבורה שלי. ציירתי אותם כאילו ישבו בסטודיו במיוחד בשבילי.

פי ג'יי הארווי,  פטי סמית, ג'ף באקלי, בק, ננסי סינטרה,  ניק דרייק, מריאן פייתפול,  ג'וני נאש, טים באקלי , קאט פאאור, סטפן סטילס ועוד רבים.

אין לי פטיש לויניל  , הציורים  בתערוכה צוירו מצילומים שהורדתי מהאינטרנט.  אין פה ניסיון להחיות את  עידן התקליט."

beck

ליפול על הרגליים

הבוקר יצאנו לסיבוב גלריות קטן.

בקונטמפוררי בי גולוקונדה מוצגת אמנות עכשווית לבורגנים.העבודה הכי טובה בגלריה היא הקיר שהושאר מימי חלל הגלריה מפעל או נגריה או נפחיה, וגם הקיר הזה הוא בעצם קריצה לעבר הטעם הבורגני. אמירה מאולצת כזאת של תראו הנה אנחנו משאירים משהו מהעבר, קורצים אל הקהל הפסוודו מתוחכם.

אוהב אדם דגול

בדביר קנינו ספרים, יש לו  הרבה ספרים של תומאס ברנהרד המופתי, אוהב אדם דגול. מומלץ לקנות שם ספרים גם אם לא מתלהבים מהתלוי על הקירות.

בP8 ראינו את הנמרים בואדי של רונה שחר. תערוכה יפה, תליה טובה של העבודות בחלל הקטן, הכל מתחבר והעבודות יפהפיות.

נמר אחד על עמוד חשמל משקיף מלמעלה על הואדי החרב, השוקע, הקמל.

שני נמרים יורדים במדרגות , דרוכים, כאורבים לטרף, נמרים אורבניים, לכאורה לא שייכים למקום ולזמן אך בעצם נראים כחלק ממנו, כאילו  היו שם תמיד, במקומם הטבעי.

חיות בסכנת הכחדה ושכונות בסכנת הכחדה. מרקמי חיים שלמים הולכים ונעלמים, חיות, בנ י אדם, העולם.

.

על הטומאה

 

טתאגרם (שתי טתים המשולבות זאת בזאת ומייצגות טומאה וטוהר)

תגידי, אפשר לראיין אותך לבלוג ?

כן.

מה זה טמא ?

טמא זה לא טהור.

מה זה טהור ?

טהור זה מה שאלוהים מסכים לנו.

אבל את אומרת שאין אלוהים, אז אם אין אלוהים איך יש טהור וטמא ?

אבל יש אנשים שמאמינים באלוהים.

ואז מה הם עושים בעניין של טומאה ?

הם מקשיבים לאלוהים.

מה אלוהים אומר ?

לא לאכול צלעות חזיר וכל מיני כאלה.

את חושבת שיש אנשים טהורים בעולם?

מה זה אומר ?

אנשים שנקיים מחטאים.

לא, אין כזה דבר.

למה את חושבת ככה ?

למה את מראיינת אותי בכלל?

אני רוצה לראיין אותך לבלוג, אני עושה את הפוסט הזה על מסדר הטומאה.

אמא, אל תשאלי אותי יותר, אוקיי ?

פרט מתוך "עבודה זרה", שפד"ן, 2010. טכניקה מעורבת

פרט מתוך "עבודה זרה", שפד"ן, 2010, טכניקה מעורבת

על הטומאה

מתוך מניפסט מסדר-הטומאה

 

"הטומאה היא מצב ביניים, שמשמעותו הפרת סדרים וטשטוש גבולות בין קטגוריות וערכים אשר מובנים ברמה התרבותית. דבר נחשב לטמא או למלוכלך לאחר שהוסט ממקומו, חרג מגבולותיו או מן התחום שבמסגרתו הוא ממושטר.

החברה התרבותית נוהגת למדר ולנסח הבחנות בין ערכים כמו "טהור" ו"טמא", "טוב" ו"רע", "יפה" ו"מכוער" וכדומה. מסדר-הטומאה מכיר בקיומן הנתון של הדיכוטומיות הללו, ואף גורס כי שרידותה של תרבות דורשת ותלויה בקיומם של גבולות וקריטריונים, שעליה לקבוע לעצמה.

יחד עם זאת, נראה כי האווירה שנוצרה במסגרת העידן הנוכחי, גורמת לאיבוד הביטחון והאמון באמות המידה, אשר מובילים להפקרות אלימה ולכאוס תרבותי. המסדר רואה צורך במילוי החלל שנוצר בעקבות הבלבול הסובב את המושגים והדיכוטומיות הישנות, שנראה כי לא המדע ולא הדתות הקיימות יכולים עוד לספק את הכלים להתמודד עמם.

המסדר מציע את הטומאה כמושג המייצג מצב, שבו טשטוש הגבולות והפרת הקריטריונים הנו הכרחי להערכתם מחדש של הערכים הקיימים, ליצירתם של ערכים חדשים וקטגוריות נוספות.

משמעותי לא פחות מכך, הוא תפקידה של הטומאה בזיהוי הנסיבות והאינטרסים אשר הובילו לניסוח הגבולות, הערכים והקטגוריות מלכתחילה.

מלאך נרקב, 2007, עורב מת על נייר, 50 על 50 ס"מ

הטומאה קוראת לאדם לבחון את ה"לכלוך" – את הנסיבות שהביאו להופעתו ואת הפוטנציאל היצירתי הטמון בו – לפני שהוא מנוקה במטרה להשיב את ה"סדר" על כנו.

הטומאה איננה מצב קבוע – היא זעה ורוטטת, מרפה ונצמדת, בוחנת ושואלת. היא איננה רואה בגבול ציווי רוחני המגיע ממקור חיצוני כלשהו, אלא כמתווה ארצי, חומרי, הנובע מצרכים אנושיים, כמו גם מאינטרסים ומתנודות של כלכלת-כוח.

על החברה מוטל לשוב ולבחון כל העת את פעפועם של התחומים אלה באלה, מבלי להגדירם כמוחלטים מחד, ומבלי להפקירם באופן מוחלט, מאידך.

הכותב, 2008, שמן על בד, 70 על 100 ס"מ

מסדר-הטומאה שוקד כל העת על ניסוחה של דרך התבוננות חדשה בעולם, וקורא לחסידיו לשוב ולבחון את הקטגוריות ללא הרף, תוך נקיטת אחריות מוסרית, ותוך הבנה כי אנוכיות מוחלטת ואלטרואיזם עיוור, מהווים את שני צידיו של אותו המטבע."