כלומר בגלריה של בצלאל, בתערוכה שאצרה רותי דירקטור הנושאת את השם ״ אורוסקו היה כאן״.
את גבריאל אורוסקו אמן מקסיקני במקור מהאמנים החשובים כיום בעולם, ניתן לנסות להסביר באמצעות המילה שילוב.
שילוב בין פורמליזם לקונצפטואליזם, בין מדיות שונות- פיסול, צילום, ציור ווידאו ארט, ובין חשיבה מושגית קרירה לפואטיקה חמה, שלא לדבר על האלמנט הפנטסטי, כהמשך ישיר דווקא לספרות הדרום אמריקאית.
אך לא אורוסקו הוא הנושא אלא התערוכה המנסה ללכוד את אותה רוח אורוסקית באמנות הישראלית בת זמננו.
דירקטור בחרה במספר אמנים אשר לדעתה מעבירים רוח זאת. כל אחד בדרכו ובשפתו.
אייל יהודה, שמשות, כדורים, גרעיני חמניה
אייל יהודה מציג עבודת ריצפה יפה, מצחיקה, ומאוד פיוטית. שני כדורים בגדלים משתנים, מכוסים באלפי גרעיני חמניות, לי הזכירה העבודה כדורגל. צופה מפצח גרעינים, שמש וחום.
שמשות הוא שם העבודה ואין זה מפליא כלל, חמניות יוצרות חמות מאנרגיה הפוכה.
אייל יהודה, איב קליין,
בעבודה נוספת שלו הוא מוחק אלמנט מרכזי בתצלומים בעלי חשיבות היסטורית הן לתולדות האמנות והן להיסטוריה של ישראל ויוצר הפתעה אצל הצופה, עבודה עמוקה העוסקת לא רק במיתוסים ומשמעותם אלא גם ואולי בעיקר במשמעות הזמן.
אריאל שלזינגר, ללא כותרת
גם אריאל שלזינגר הפתיע אותי בעבודה קטנה בה הטריוויאלי והפשוט ביותר קורץ קריצה ענקית אל הצופה. מדובר בתצלום של קומקום ותקרובת ושלזינגר יוצר רגע של קסם שברוח דירקטורית הוא קסם אורוסקי.
דני יהב-בראון
אמן נוסף שעבודתו כיווצה לי מעט את שריר הלב הוא דני יהב בראון, ובעיקר עבודת הגפרורים שלו. גפרורים עזובים שנשכחו על מדף. כל כך הרבה בדידות בחפץ כה טרוויאלי.
דרור דאום
בעבודתו של דרור דאום עולה הילת עשן מתוך ספסל מיותם בפארק ויוצרת תחושה ערפילית ומעט מפחידה, תעתוע ובעצם מניפולציה על הצופה.
פשטות ,תחכום, וקריצה לצופה, אולי זאת מהות האורוסקאיות על פי דירקטור, אני באמת לא יודעת, העיקר שהתערוכה טובה וממש לא מאכזבת וכמחווה לאורוסקו שתערוכתו הנודדת בעולם לא תגיע לפה כמובן, היא בהחלט משיגה את מטרתה.
