"הלכתי ברחובות ליסבון. עליתי ירדתי ועליתי בשבע גבעות. נכנסתי לאזור של 'בריו אלטו' (שכונה גבוהה),

ולידי נמצאה חנות של חומרי אמנות. צעדתי פנימה, סתם בשביל הקטע, ויצאתי משם עם שלושה מקלוני פנדה.

צעדתי עוד קצת ולידי שלט המסמן חלל אמנות מפוקפק. נכנסתי וגיליתי מקום יפה. בניין ענק ועתיק וממולא באמנות. לא אמנות משהו כמובן, אבל מרוב שקט וותק ובדידות במקום הרגשתי מצוין.

בקומה התחתונה הייתה חצר ענקית וירוקה, עם מזרקה נטושה ופסל אבן של מן חיה- אישה מהאגדות. היו גם בחוץ כמה עבודות של אמן גרפיטי מקסיקני או משהו  כזה. אבל גם זה לא ריגש.

התחלתי לטייל בחללים שונים, ישנים מאוד ולא מטופחים, עד שהגעתי לחדר האחרון לקומה הזו. מצאתי את עצמי בחלל ריק. בהתחלה לא הבנתי לאן נעלמו כל העבודות, או למה יש מקום כזה מבוזבז. אבל מהר מאוד הבנתי שהעבודה נמצאת בתיקרה, צבועה חלקית בין הקשתות בצבע זהב. מאכזב.

הייתי לבד בכל הקומה. למזלי נזכרתי שדקות מועטות לפני כן קניתי צבעי פנדה וחיוך שובב הצטייר על פניי. שלפתי את הנשק וצימצמתי קצת עיניים במבט חושב. חישבתי מהר את כמות הקירות ואת האפשרויות העומדות לפני, וכמו כמעט תמיד, ציירתי מלבן ועוד מלבן ועוד אחד, כאשר כולם חתומים בפס מעוקל למעלה ופס מעוקל למטה. ככה נוצרו חמישה רישומים פשוטים ועדינים, בשלושה צבעים שונים. בסוף גם הוספתי את עצמי לרשימת המציגים בחדר.

ביציאה מהבניין נפרדתי יפה מהבחורה היפה בכניסה ויצאתי מחוייך.

לפני כמה זמן קיבלתי בפייסבוק את ההודעה הזו:

September 23
Leonor Guerra

• Ok, i know what you are trying to do (something like Banksy), but this was already done, you're not new at all! And maybe first you should try to understand what is this space about and the project on it! Your solo exhibition in Lisbon was quite short (1 night, nobody saw it for real..)keep trying!!
• 

October 18
Paco de la Cuca

• HEllo and thanks,
  for giving me a new idea,
  You are right,
  the exhibition was to short,
  and its a shame that nobody saw it,
  that's why I decided to make it eternal,
  and recycle the show,
  but now on the internet..you will see soon..
  its gonna be wonderful.
  Don't worry about Banksy, he will understand,
  and please, don't be mad about me,
  it was a beautiful moment in a beautiful place!peace
• !pds: I remember you getting down from a car
  and then I saw you in the Carpe Diem,
• "I cant forget your face

/

/

/

/

/

/

\

/

/

/

Filed under: אמנות ]]> http://taya1.wordpress.com/2011/11/07/%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%91%d7%9c%d7%99%d7%a1%d7%91%d7%95%d7%9f/feed/ 4 taya1 כל התמונות באדיבות pacodelacuca http://taya1.wordpress.com/2011/09/16/%d7%94%d7%95%d7%9e%d7%90%d7%96%d7%b3-%d7%9c%d7%9e%d7%97%d7%99%d7%a7%d7%94/ http://taya1.wordpress.com/2011/09/16/%d7%94%d7%95%d7%9e%d7%90%d7%96%d7%b3-%d7%9c%d7%9e%d7%97%d7%99%d7%a7%d7%94/#comments Fri, 16 Sep 2011 12:10:23 +0000 taya1 https://taya1.wordpress.com/?p=1402 ]]>  

לפני כשלוש שנים אצרה טל לניר את התערוכה יופיו של הריק בגלריה 39, שהיתה תערוכה יפה ומרעננת.
חלפו כמה שנים, ועם זכרון התערוכה ההיא, הגעתי מלאת ציפיות ל״בפנים אמנות רחוב בתל אביב״ בביתן של הלנה.
טל ניסתה לעשות מעשה חתרני לכאורה.
להכניס את אמנות הרחוב למוזיאון בדלת הראשית. קרתה תקלה ויצא לה הפוך.
במקום אוונגרד קיבלנו קיטש.
עצוב לראות מה קורה לאמני רחוב כשהם צריכים ליצור בתוך חלל ממסדי.

למשל, עבודותיו של יוחאי מטוס העוסקות ומתכתבות לעיתים  עם קיטש ותרבות הצריכה מאבדות את כוחן לחלוטין בחלל הסגור וניטל מהן עוקצן.

מפגש אקראי עם מפלצת של קלון בסמטה אורבנית יכול לעורר אימה , אך הקיר שלו במוזיאון נראה פשוט כאיור מוגדל העשוי רע.

אהבתי מאוד את סדרת העבודות של פומה העוסקת במיניות כגורל כשהוצגה בגלריה הגדולה מכולן – הרחוב. במוזיאון העבודה ניראית ככרזה ותו לא.

know hope ממשיך לעסוק לעייפה באותה שפת דימויים שכבר מוצתה והפכה ללא יותר ממנייארה.

הפספוס של תערוכה נעוץ בכך שטל חפשה ומצאה חיים קלים בדמות אמני הרחוב המובנים והמוכרים ולא העזה להציג אמנים פחות מתוקשרים.

מחוץ למוזיאון ולא כחלק מהתערוכה מוצבת ווספת נצנצים של יוחאי מטוס. ניתן להסתפק בה.

בבוקר הכל נעלם.

נעלמה "הרשת החברתית",

ההומלסית שבה לייבש את בגדיה על הספסל,

רק השאריות על המדרכה נשארו כעדות אילמת.

גם העבודה הנפלאה של גיל יפמן נעלמה כלא היתה,

התפוגגה כחלום.

כשריד אילם נשאר שיבוש אחרון,

אולי היה זה רק חלום ?

גם זה שיבוש, לא ?

בבוקר ישב שם איש בחולצה לבנה עם לוגו של חברת אבטחה.

נטמע בעבודה.

חזרתי אחה"צ ללב ההתהוות..

הרחוב כולו משתתף, הבנתי שיש בעיות עם הפיקוח העירוני, כרגיל, מה חדש.

 נראה מחר.

היה כתוב בו משהו על עבודה שתוצב ברחוב והשכנים התבקשו להשאיר חפצים שאין בם צורך על הספסל ברחוב מזאה 20.

מוקדם, בשקט של הבוקר, רגע לפני שמתחיל המרוץ, חלפתי על פני הספסל.

ההומלסית השכונתית התנחלה שם. הומלסית שמקללת כך נאמר לי, קללות גזעניות על יהודים מופשלי תחתונים, אני לא מבינה מילה, הכל ברוסית, אבל חשבתי על השכן ניצול השואה שכן מבין. מעניין מה הוא חושב.

החלטתי ללוות את העבודה ומה שקורה מסביבה ברחוב עד לערב של "אוהבים אמנות ?" .

שירי דורון - ירח בחלם

 בבוקר ראיתי ירח בחלם. חשבתי לכתוב על התופעה הזאת פוסט מה פתאום יש ירח בחלם וירדתי לצלם את הירח גם בלילה.

הבית של הצעירים היה פתוח ובו תערוכה מצויינת וקיצרת מועד שאצר אריה ברקוביץ.

נכנסתי ועברתי תחקור במחלקה לעניינים ליליים של טל יזרעאל.

אחר כך קראתי קצת את הפוטורומן translucent של רוני גלבפיש ואליסיה שחף בגרסתו המודפסת והחיה על קיר, צובטת את הלב בממשותה.

שקופה

אורי רדובן

קרן ענבי

תערוכה יפה, מהיפות שראיתי לאחרונה. מקריות, מה לעשות, זה הכי מעניין.

שחר מרקוס יצר מעגלים בארגז חול,

אייל יהודה יצר גרף שנתי ל2010,

אפרת קדם יצרה מחווה לריצ'ארד לונג

ואילו אני יצרתי עוד קו על ידי נסיעה הביתה.

לי עצמי יש דעה מוצקה בנושא פרסים שתומאס ברנהארד ניסח כה טוב.

"לקבל פרס, אין פרושו אלא אחד, להרשות לחרבן לך על הראש, כי משלמים לך בשביל זה"

"רק מי שנתון במצוקה קשה, וסכנה נשקפת לקיומו, ועדיין לא מלאו לו ארבעים, רק הוא זכאי לקבל לידיו פרס כספי או אחר, או ציון לשבח כל שהוא"  

בכל מקרה זאת דעתי האישית בלבד והיא אינה משקפת כלל את איכות העבודות של הזוכים בפרס. כל פרס.

בתערוכה ראיתי לראשונה עבודות של האמנית ורד נסים, והצעתי לה לערוך ראיון דימויים .

ורד, מהו קול היד האחת ?

"THE VOICE"

"חרות"

"בלא לחשוב על טוב ובלא לחשוב על רע – הראה לי את פניך המקוריים לפני שאביך ואמך נולדו"

נדב, למה עצמות ?

"חפירות מאוחרות"

"חפירות מאוחרות 1"

"חפירות מאוחרות 2"

הם מגלחים עמודי חשמל, קירות, תמרורים, כל מה שהם יכולים – כי הם יכולים.

והאחרים ממשיכים להדביק – כי הם יכולים.

כדי להנות מהפוסט יש להקליק על התמונות.

"משוואות לגוף נופל" תחריט

ברחוב גורדון 35 סמויה מעט מן העין נמצאת קתדרלה גותית, או יותר מדויק, תרגום ויזואלי בן זמננו לקתדרלה גותית.

כדי להרגיש את אותה חוויה מיסטית  המשרה כניסה לקתדרלה  צריך להכנס לגלריה גבעון בה מוצגת תערוכתה של מאיה אטון "משוואות לגוף נופל".

אטון יוצרת קסם ומתעתעת בצופה,לוקחת למחוזות רחוקים, באמצעות שפה אישית שהיא מפתחת בהתמדה.

את החלל התחתון של הגלריה היא הפכה  למעין מערכת של קווי צבע גדולים, מערכת היוצרת חלל מעיק אך יחד עם זאת מרומם, והתוצאה היא תחושה של שהות ממש כבתוך קתדרלה גותית.

בחלל העליון נוצרת תחושה של התרוממות רוח כפי שניתן לחוש בהרמת מבט והתבוננות בחלונות (ויטראז'ים) קתדרלה מהם חודר ומבקיע אור.

התערוכה מוגדרת כמיצב רישום, ואטון  באובססיביות מכסה משטחי ענק בקיווקוים קטנטנים. ספינות שוקעות באוקינוס של גרפיט, ידיים פורמות אריג גרפיט, אותן ידיים היוצרות בעבודה נוספת גולגולת אוריגמי, גולגולת שהיא גם גולם וגם חיים, כסטופ מושן עם היפוך, זהו בעצם תחריט.

rocknroll, תחריט

הקשרים שהופיעו בעבודותיה בעבר ממשיכים להתפתח והופכים לקשרים ימיים, יחד עם ספינות שוקעות המזכירות את חיינו כאן (קריסה פנימה כל הזמן)

"x" תחריט

אהבתי מאוד עבודה שהיא מעין דיפטיך – כנף פרפר, מרפרפת, כמסרבת לוותר. פרפר שהוא גולם שהוא הגולגולת שיוצרות הידיים בתחריט, הכל מתחבר ונקשר שוב ושוב בשיטתיות ובסדר, כמו שיר.

איפוס מערכות - system reset, רישום

על הקיר ממול  דיפטיך נוסף – "תפילה" שתי ידיה של אופליה הטובעת אוחזות בחבל, מרמזות, האם זוהי שרשרת תפילה, חבל תליה, או הצלה ?

"תפילה" רישום

ויש גם הומור – למשל הויטראז'. בקתדרלות גותיות צוירו על הויטראז , דרכו חדרו קרני שמש, דמויות קדושים או סצנות מהברית החדשה, אטון מציירת כדורי סל, ועץ דקל ותוחמת אותם באמצעות סרגל המונח על הנורה המפעילה את הויטראז' .

כדורי הסל מייצגים את עקרון הסדירות של תאוצת גוף נופל, קשורים זה לזה בחבל שחור, משתלשלים מהתקרה, שוב בשונה מהמקובל, מן הקטן אל הגדול,  מונחים על הרצפה ,כמעט מתפתלים לקול נהי של אשה, אשה המתאבלת על קריסתה שלה, קריסה פנימה שיוצר הזמן האבוד.

*תודה לחמדה רוזנבאום שכתבה את הטקסט לתערוכה , טקסט שנעזרתי בו ליצירת הפוסט.

"ברומן זוכה פרס הבוקר "קו היופי" (The Line of Beauty) מאת אלן הולינגהרסט, שתיים מן הדמויות הראשיות, וואני וניק, עמלים על הוצאתו לאור של כתב עת לאמנות בשם OGEE (על שם 'קו היופי' של וויליאם הוגארת',) באנגליה של שנות השמונים.  המגזין המתוכנן, שאמור לכלול גם ידיעות בתחום סגנון-חיים, הופך עם הזמן למעין פיל לבן, הפקה גראנדיוזית ויקרה, משהו בסגנון ספרי האמנות המיוחדים (ויקרים להחריד) של טשן, כמו SUMO של הלמוט ניוטון, או GOAT על מפעל חייו של המתאגרף מוחמד אלי.

נזכרתי בOGEE כשהרמתי עותק של כתב העת ACNE בדוכן המגזינים שבדיזנגוף סנטר. ראשית בשל גודלו יוצא הדופן . שנית משום שכותביו אנגלים (יש משהו בכתיבה והטון האנגלי שמייד ניכרים לעין.)

עוד לפני שעלעלתי בכתב העת, כריכתו (או שמא זה גודלו האימתני של המגזין, המשתרע על פני דף בגודל A4) קראו עלי תיגר. מתנוסס שם המודל לי בווארי, אחת המוזות של הצייר הבריטי לוסיאן פרויד, מישיר מבט פתייני אל הקורא.

אך לא בבווארי, בלוסיאן פרויד או במגזינים בריטיים גדולי-מימדים אבקש להתמקד פה. כי אם בנושא המרכזי של המגזין, הסטודיו, מקום מבצרו של האמן.

lucien freud in studio

בסדרת כתבות מושקעות במיוחד, עוקבים עורכי המגזין אחר אמנים במקום עבודתם, מלוסיאן פרויד שמתועד ע"י הצלם ברוס ברנארד (שתיעד, בין השאר, גם את פרנסיס בייקון בסטודיו שלו), דרך אנרי מאטיס, ג'קסון פולוק ולי קרסנר, ועוד רבים אחרים.

אך הפנינה שבכתר היא ללא ספק מאמרו של חוקר האמנות, גיילס ווטרפילד, The Artist's Studio, סקירה מלומדת על ההיסטוריה של הסטודיו, היכל הקודש של האמן (ווטרפילד, מסתבר, כתב גם ספר בנושא.)

מהו מקומו של הסטודיו בחייו של האמן? אילו מיתוסים נקשרו לאורך היסטוריה בת מאות שנים במקום האינטימי הזה בו שואפת היצירה את נשימותיה הראשונות ולעיתים גם גוועת ומתה? עד כמה נכונה ההנחה שהסטודיו הוא בבואה של האמן, המשך טבעי לדמותו וליצירתו?

rembrandt-studio

החל מן המאה ה17 מופיע הסטודיו בציוריהם של האמנים הגדולים: רמבראנדט, ורמיר, ולאסקז. בתקופה זו משמש הסטודיו כמקום מפלט בו האמן יוצר, לעיתים קרובות לבדו. מאותה נקודה נוצרת הילה סביב יצירתו של האמן, כמו מסביב לסביבה המיידית בה נוצר, הסטודיו. קדושה, הדר, יראה – כל אלו מילים שניתן לתאר באמצעותן את המקום בו יוצר האמן, מרצה בפניו תלמידיו, נפגש עם לקוחותיו או עם פטרונו, או חושף את יצירתו בפני הציבור הרחב.

דווקא בתקופה זו, לסטודיו חשיבות יתרה בהגדרת זהותו האוטונומית של האמן כיוצר של יצירות חד-פעמיות, אך יצירות האמנות המתארות את האמן בסביבתו הטבעית חושפות גם פן נוסף באישיותו כאמן האשליה והמלאכותי, יוצר אלמותי – פן שמאוזן לעיתים קרובות בציורים שונים באמצעות אובייקטים שנמצאו בסטודיו של האמן, כמו הנר הדועך, כוס היין הריקה, שעון החול או הגולגולת, המסמלים כמובן את הרִגְעִי ובר-החלוף.

המשחקים באור ובעלטה גם הם מוטיבים חוזרים בדיוקנאות האמנים בסטודיו, הקמרה-אובסקורה שלהם, המעבדה בה הם רוקחים את אמנותם. האמן מתואר באופן מיסטי ממש, כיוצר הנאבק באלמנטים הטבעיים, אור וחושך, ובורא מהם את יצירתו (׳ויהי ערב ויהי בוקר. יום ראשון').

במהלך המאה ה19, במקביל להתפתחותן של גלריות ציבוריות ומוזיאונים, מקומות ׳דמוקרטיים׳ בהן נעצרת הטירניה של האמן ומתחילה זו של האמנות, מנכסת המדינה לעצמה את אומניה ואת יצירותיהם כהישגיה של האומה. יחד עם אלו, מנוכסים גם הסטודיו של האמן ומגוריו (בית רמבראנדט באמסטרדם; ביתו של רובנס באנטוורפן; ביתו של הוגארת' באנגליה) כמקום עלייה לרגל.

במקביל, הופך הסטודיו למקום מפגש בין האמן לקהל מעריציו, אספנים שונים ומומחים (connoisseurs) בתחום האמנות (לימים, צבא האוצרים). גם הנשים זוכות בנקודה היסטורית זו בכרטיס כניסה אל קודש הקודשים, וחלקן (על פי רוב, אלו שהאמצעים היו ברשותן) אף זוכות בסטודיו כחדר משלהן. זוהי גם תחילתה של האקדמיזציה של האמנות, הפיכתה לאובייקט אנליטי, תיאורטי, ויש שיאמרו גם עיקורה של האמנות כדיסציפלינה נלמדת.

מתחילת המאה ה19 אנו עדים גם לתהליך התרוקנות הסטודיו בייצוגו האמנותי. האמן, שהוצג עד כה בשיא הצלחתו או בשפל המדרגה, כמוביל דרכה של אסתטיקה חדשה או כמורד בעל כורחו, נעדר לעיתים קרובות מתיאור הסטודיו, או שהוא נשמר לעצמו באחת מפינות הציור או התמונה. האמן הופך לחלק מן הרקע, טבע דומם, אובייקט בתוך קומפוזיציה מורכבת ועשירה בסמלי הואניטאס."

גסטון צבי איצקוביץ

אסתי הציעה שנשתה קפה ונדבר על פתיחת הבלוג.

אמרתי בסדר, נפגשנו בתולעת ספרים, זאת שמתחת לגלריה שלוש, דיסקסנו קצת את נושא הבלוג, זה יהיה בלוג אמנות כזה, קצת כתיבה על תערוכות, אמנות רחוב, כל מיני.

הצעתי לאסתי שנראה את התערוכה  של גסטון צבי איצקוביץ למעלה בגלריה שלוש, תערוכה שהטרידה את מנוחתי בשל משל המערה, ואולי נעשה פוסט משותף כמו שעשיתי בעבר עם חבר שהעדיף להשאר בעילום שם.

גסטון צבי איצקוביץ

נזכרתי שבגלריה ג'ולי  m מוצגת תערוכה של שי  קרמר שגם הוא כמו איצקוביץ' מצלם נופים עזובים לעיתים, צילום מאוד ישראלי בהגדרה, וחשבתי שיהיה מעניין לכתוב על שתי התערוכות .

נכנסנו לשלוש, אסתי העיפה מבט ותוך שתי שניות אמרה "הבנתי", ויצאה החוצה .

בג'ולי m נכנסה לשיחה עם הגלריסט על שי קרמר, מיהו ומהו, והיה לי קשה לחלץ אותה משם.

שי קרמר

- אסתי למה ?

-הצילומים מדהימים אבל לא הבנתי מה הקשר ביניהם ולמה צריך לעשות מזה תערוכה. אה, את אומרת לי משל המערה,
ומי שלא מכיר את משל המערה ?

- כל אחד מכיר את תאורית הקוונטים ?  באמנות צריך ידע.

- אז את אומרת שמי שאין לו ידע לא יכול ליהנות מאמנות ?

.