קטגוריה: חלל ציבורי
לזכר שבוע האופנה
made by Yossi Wallner
שבוע האופנה חלף עבר לו אך ברשת הוא חי לנצח, מסתבר, או לפחות כביקורת חברתית של המעצב ואמן רחוב יוסי ולנר.
אני מפנה לו את הבמה :
פרוייקט קטן שעשיתי לא מזמן…
בהמשך ישיר לשבוע האופנה שהיה, פתחתי השבוע שבוע אופנה משלי בשדרות רוטשילד,
מותגי אופנה מהארץ ומהעולם מציגים את הקולקציות הבאות שלהם.
אתם מוזמנים לקפוץ ולקנות משהו 🙂
ויש גם את פרוייקט ה-
Ctrl Alt Del
מה היה אם המקלדות שאנחנו קבורים בהם בצורה עיוורת כל היום היו עובדות במציאות?
אם היה אפשר לצאת ממשהו בלחיצת כפתור? למחוק כל דבר בהינף אצבע? או לאתחל משהו שניתקעתם בו?
אם אתם מסתובבים בעיר ורואים כמה כפתורים, תלחצו… אולי יקרה משהו
המהפך – קונים בלבד
הכינו את הארנקים!!!!
בבית הצעירים במזא"ה 9 נערכת בשבת הקרובה 16.3 לה קולטור, תערוכת מכירת אמנות במחירים ברי השגה (עד 500 ש"ח לעבודה) .
כיאה לבית המכונה בית הצעירים של תל אביב, נאצרת התערוכה על ידי שני אוצרים צעירים, איתי בלאיש ודר רותם, העובדים בהתנדבות וביד רמה מארגנים תערוכה למופת בה מוצגות עבודות רבות ,לא רק של אמנים צעירים, במחירים מצחיקים.
במקום לרכוש פוסטר או רפרודוקציה אפשר לרכוש אמנות מקורית, צילום, ציור, רישום במחיר השווה לכל נפש, ישירות מן האמן ללא מתווכים. האמן הוא המרוויח הבלעדי והיחידי ממכירת עבודותיו.
כולנו נהנים מהמיזם המקסים. הקונים שיכולים לרכוש אמנות טובה במחיר מעולה והאמנים שמוכרים וזוכים לחשיפה שאולי אחרת לא היו זוכים לה.
אפשר לטעום קצת מהתערוכה כבר כאן בבלוג.
למשל פימה שליק צלם ששמתי מזמן עין על עבודות שלו והוא מאוד מסקרן בעיני,
פימה שליק
איגור טפיקין
איגור טפיקין – רישום מסקרן
דפנה פרידריך מאיירת ואמנית
דפנה פרידריך
נושא התערוכה הנוכחית הוא מהפכות אז תעשו איזה מהפך עם עצמכם, תבואו למזא"ה 9 בשבת, תשתו קצת שמפניה, תשמעו קצת מוזיקה טובה , תרכשו עבודה שתעשה לכם רק טוב, נעים ויפה, ותשובו הביתה צוהלים ושמחים כי שטפתם לעצמכם את הלב לקראת השבוע החדש.
הומאז׳ למחיקה
לפני כשלוש שנים אצרה טל לניר את התערוכה יופיו של הריק בגלריה 39, שהיתה תערוכה יפה ומרעננת.
חלפו כמה שנים, ועם זכרון התערוכה ההיא, הגעתי מלאת ציפיות ל״בפנים אמנות רחוב בתל אביב״ בביתן של הלנה.
טל ניסתה לעשות מעשה חתרני לכאורה.
להכניס את אמנות הרחוב למוזיאון בדלת הראשית. קרתה תקלה ויצא לה הפוך.
במקום אוונגרד קיבלנו קיטש.
עצוב לראות מה קורה לאמני רחוב כשהם צריכים ליצור בתוך חלל ממסדי.
למשל, עבודותיו של יוחאי מטוס העוסקות ומתכתבות לעיתים עם קיטש ותרבות הצריכה מאבדות את כוחן לחלוטין בחלל הסגור וניטל מהן עוקצן.
מפגש אקראי עם מפלצת של קלון בסמטה אורבנית יכול לעורר אימה , אך הקיר שלו במוזיאון נראה פשוט כאיור מוגדל העשוי רע.
אהבתי מאוד את סדרת העבודות של פומה העוסקת במיניות כגורל כשהוצגה בגלריה הגדולה מכולן – הרחוב. במוזיאון העבודה ניראית ככרזה ותו לא.
know hope ממשיך לעסוק לעייפה באותה שפת דימויים שכבר מוצתה והפכה ללא יותר ממנייארה.
הפספוס של תערוכה נעוץ בכך שטל חפשה ומצאה חיים קלים בדמות אמני הרחוב המובנים והמוכרים ולא העזה להציג אמנים פחות מתוקשרים.
מחוץ למוזיאון ולא כחלק מהתערוכה מוצבת ווספת נצנצים של יוחאי מטוס. ניתן להסתפק בה.
שיבושים
מפגש אקראי בין גשר, גדר ירוקה, וכף רגלי השמאלית שיבש לי את כל התוכניות ולא הצלחתי להגיע לערב של "אוהבים אמנות, עושים אמנות? "
בבוקר הכל נעלם.
נעלמה "הרשת החברתית",
ההומלסית שבה לייבש את בגדיה על הספסל,
רק השאריות על המדרכה נשארו כעדות אילמת.
גם העבודה הנפלאה של גיל יפמן נעלמה כלא היתה,
התפוגגה כחלום.
כשריד אילם נשאר שיבוש אחרון,
אולי היה זה רק חלום ?
גם זה שיבוש, לא ?
רשת חברתית
בבוקר ישב שם איש בחולצה לבנה עם לוגו של חברת אבטחה.
נטמע בעבודה.
חזרתי אחה"צ ללב ההתהוות..
הרחוב כולו משתתף, הבנתי שיש בעיות עם הפיקוח העירוני, כרגיל, מה חדש.
נראה מחר.
מגירות
אתמול ראיתי פתק מוצמד לעמוד חשמל ברחוב.
היה כתוב בו משהו על עבודה שתוצב ברחוב והשכנים התבקשו להשאיר חפצים שאין בם צורך על הספסל ברחוב מזאה 20.
מוקדם, בשקט של הבוקר, רגע לפני שמתחיל המרוץ, חלפתי על פני הספסל.
ההומלסית השכונתית התנחלה שם. הומלסית שמקללת כך נאמר לי, קללות גזעניות על יהודים מופשלי תחתונים, אני לא מבינה מילה, הכל ברוסית, אבל חשבתי על השכן ניצול השואה שכן מבין. מעניין מה הוא חושב.
החלטתי ללוות את העבודה ומה שקורה מסביבה ברחוב עד לערב של "אוהבים אמנות ?" .
ניסוי כלים # 8
שירי דורון – ירח בחלם
בבוקר ראיתי ירח בחלם. חשבתי לכתוב על התופעה הזאת פוסט מה פתאום יש ירח בחלם וירדתי לצלם את הירח גם בלילה.
הבית של הצעירים היה פתוח ובו תערוכה מצויינת וקיצרת מועד שאצר אריה ברקוביץ.
נכנסתי ועברתי תחקור במחלקה לעניינים ליליים של טל יזרעאל.
אחר כך קראתי קצת את הפוטורומן translucent של רוני גלבפיש ואליסיה שחף בגרסתו המודפסת והחיה על קיר, צובטת את הלב בממשותה.
שקופה
אורי רדובן
קרן ענבי
תערוכה יפה, מהיפות שראיתי לאחרונה. מקריות, מה לעשות, זה הכי מעניין.
קו שנוצר על ידי הליכה
כתופרת מדרכות התחברתי בקלילות לקו שנוצר על ידי הליכה ויצרתי בעצמי קו על ידי נסיעה, הישר לחיפה.
שחר מרקוס יצר מעגלים בארגז חול,
אייל יהודה יצר גרף שנתי ל2010,
אפרת קדם יצרה מחווה לריצ'ארד לונג
ואילו אני יצרתי עוד קו על ידי נסיעה הביתה.
Stickart
הם מגלחים עמודי חשמל, קירות, תמרורים, כל מה שהם יכולים – כי הם יכולים.
והאחרים ממשיכים להדביק – כי הם יכולים.
כדי להנות מהפוסט יש להקליק על התמונות.
פואמה על מותו (הזמני)של קיר אומלל
אחד הקירות הכי יפים בתל אביב הלך לעולמו לאחרונה.
ככה הוא נראה בסוף הקיץ (האמנם היה סוף לקיץ ? )
וזה מה שנשאר
reality check
גטו גינדי
מידי ערב מבליחה קרן אור את השמים ומאירה את הסביבה. הבנתי שהקרן המסתורית קשורה לקמפיין לגטו גינדי ההולך ונמכר במהירות למי שהממון מצוי בשפע בכיסו.
גטו גינדי אותיות זהב על קיר יוצר אלמוני
במהלך ביקור שערכתי לאחרונה בלונדון וחלקו הוקדש לחיפוש אחר אמנות רחוב באיסט אנד הבנתי שהצרה הזאת ששמה השתלטות נדלניסטית על המרחב העירוני , רמיסה של העבר לשם יצירת שכונות ריקניות בהן גרים אנשים חלולים, היא לא צרה תל אביבית בלבד, אלא משותפת לערים רבות בהן ההון מחלל את מורשת העבר ורומס כל מבנה אשר אינו נתון להנחיות שימור קפדניות. כך הולכות לעולמן שכונות שלמות ומה שמחליף אותם הוא מגדלי ענק.
הביקור באיסט לונדון ממחיש זאת היטב. מצד אחד המגדלים שהולכים וקרבים ומצד שני שכונה כמו שורטדיץ שהיא הטרף של אותם בעלי ממון נדלניסטים.
מאוד שמחתי לגלות שם את קרל מרקס על העץ. מתאים בול לשינוי בבריטניה, למיתון ששורר שם ולאבטלה הגואה.
- קרל מרקס – למעלה על העץ, ARNOLD CIRCUS SHOREDITCHאמן לא ידוע
אחד הרחובות הנושקים לכיכר המקסימה שבתמונה הוא BRICK LANE רחוב שבעבר היה מעין גטו יהודי והיום מתגוררים בו זה לצד זה בעלי ממון, צעירים, והרבה מאוד הודים ובנגאלים.
ככה הוא נראה פעם
BRICK LANE 1973
כשהסתובבתי שם הרגשתי כמו ילד שמצא אוצר, המון אמנות רחוב טובה ומעניינת מתנוססת על הקירות. הרבה עבודה בגבהים בשל מצלמות הטלויזיה הנמצאות בכל מקום ממש, אך לא רק.
יש שם עבודות של czk אמן המדביק מסכות על הקירות,
ROA שהוא בכלל בלגי ומצייר כל מיני חיות בענק.
LISTER שגם הוא בכלל מניו יורק,
NATHAN BOWEN צייר לא רע בכלל,
שיטוט ברחובות הסמוכים הוביל למפלצת הקראנצ'ית, שזוללת פאונד. יצירה של RONZO עוד אמן רחוב בריטי.
בקיצור, על כל צעד ושעל הפתעה מרנינה, אבל הכי מפתיע היה לגלות שצרת רבים אינה נחמה.
המצב דראק
Hopefulness
את העבודות של DRECK הלא הוא דורון מלכי ראיתי לראשונה מוצגות בחלל הכי מעניין שאני מכירה – החלל הציבורי, או במילים פשוטות הקירות בסביבה הקרובה.
הדבקות ענק מושקעות, מדבקות עם פורטרט של איש סתום עין חובש כובע , כל מיני דברים שרובם לא שרד אך אלו ששרדו (במקומות נידחים, לא מגלה איפה) בולטות ביופיין.
עבודות שתופסות מיד את העין ומעוררות סקרנות, לא בגלל הגודל אלא בשל השפה אישית ועולם דימויים שאחר כך גיליתי כי מתקשר גם לתרבות האורבנית דרך גלישת גלים וסקייטבורד.(דורון מצייר גם על גלשנים וכו')
הצעתי לו להתארח בבלוג .
MESSI DURANTE EL PARTIDO
"כטיפוס נוסטלגי קורה הרבה שאני מסתכל אל העבר יותר מאשר לעבר העתיד,ככה למשל קורה לי הרבה במוסיקה שאני מחפש לשמוע – אני מאמין שלא חסרה מוסיקה מן העבר שעדיין לא שמעתי…וככה הולך ומוריד או קונה מוסיקה של להקות או יוצרים ישנים ולא עדכניים.
ככה אני אוסף גם את האימג'ים שאני עובד איתם וככה אני מבשל את הקולאז'ים שאני עושה.
לפעמים קורה אפילו שמצאתי אימג' מעניין שברור לי שאני אעבוד איתו בעתיד אבל אין מצב שאני אלך ואסרוק אותו ,כי לקחת אותו ולהתחיל להחריב אותו מיד נראה לי חילול.
גם את העבודות עצמן כמו תבשיל טוב אני מחכה שיתקררו, נותן להן אפילו איזה יום במקרר עד שאני מעלה אותן לרשת או מדפיס אותן.
ההשפעות מגיעות מכל מיני מקומות והמקורות הם שלי גם הם יכולים להגיע מכל מקום – אהבות ישנות,תחביבים,קריצות ל, – ולפעמים סתם כי בא לי, כי ככה אני מרגיש.
כמו ילד אני משתדל לשמור על סקרנות ואז העבודה כבר באה לבד…דברים שמרגשים אותי,כמו גלישה או ליאונל מסי תמיד יקבלו מקום בעבודות גם אם לפעמים הם לא קשורים אליהן, אבל מורה אחד תמיד אמר לי שחשוב להשאיר חתימה.
לפעמים היא יוצאת גדולה ולפעמים רואים אותה על כל הדף."
tempted
קול קורא למלחמה ?
האבסורד
אם אייבי נתן היה רואה את הכרזה הזאת קרוב לודאי שהיה מתהפך בקברו ויחד איתו מנחם בגין . כרזה צעקנית הצווחת בשקט מן הקירות בצבע זרחני we need war we need bloodshed
ומזכירה את ימי הסכם השלום עם מצרים, ואת תמימותו של אייבי נתן, האיש שחשב שיוכל להביא שלום אזורי.
יותר משלושים שנים אחרי, אמן מפוקח אחד הופך את המשפט המיתולוגי no more war no more bloodshed על פיו ויוצר אמירה עדכנית על מצבו של הישראלי המצוי, זה שמפמפמים לו מכל אמצעי תקשורת אפשרי את בואה הקרב של המלחמה הבאה.
אותו ישראל ישראלי, החובש כובע טמבל ואינו מבחין כלל בעומקו של המשפט ובהיפוך הטמון בו, ומפרש אותו ככרזה כהניסטית הקוראת למלחמה.
מה לעשות והמין האנושי חובב מלחמות מטבעו ?
בכל רגע נתון יש מלחמות בכל כך הרבה מקומות בעולם, לא רק אצלנו בקלחת הרותחת, באפריקה, בעיראק, באפגניסטן, מלחמות היו ויהיו. אנשים נלחמים כל הזמן , אם זאת מלחמת הקיום הקטנה שלהם, ואם זאת מלחמה שמאיימת על ביתם מדינתם וגורלם.
לא צריך לפחד מלומר אמירה שיש בה איזה משמעות אוניברסלית – משמעות קיומית בעצם. משמעות על הקיום שלנו כבני אדם בכלל בכל מקום על פני הגלובוס ולא רק במדינה שחיה על חרבה. משמעות על טיבו וטבעו של האדם.
מלחמת הכרזות
מה היא אמנות טובה אם לא אמנות שמצליחה להגיע אל הצופה, לא משנה אם לזעזע אותו, לענג אותו או להצחיק אותו, העיקר הוא להצליח להניע איזה גלגל רגשי ומחשבתי , או במילים אחרות אפשר לומר שההבדל בין אמנות טובה לסתם חירטוט , זה הטוויסט או ההיפוך,
העקיצה שגורמת לתגובה עזה אצל הצופה ומצליחה להפעיל אותו רגשית ובזאת כוחה של הכרזה.
מבקרת ברחובות
מעל 3 שנים אני מתעדת את סצנת אמנות הרחוב בישראל. קצת מצחיק לקרוא לזה סצנה כי יש כל כך מעט אמני רחוב .האמנים הם אותם אמנים, נדיר לגלות משהו שיצרה יד חדשה.
אחד האמנים הפורים ביותר, שלא מפסיק ליצור על הקירות הוא klone . כשנתקלתי ביצירות שלו לראשונה (כל מפגש עם אמנות רחוב מבחינתי הוא התקלות) הוא צייר והדביק בעיקר רישום מהיר וקטן של מפלצת שמאוד חיבבתי.
במהלך השנים העבודות שלו גדלו מאוד, הפכו לציורי קיר , חלקם להדבקות ענק.
מפלצת קטנה, klone ,2007
השבוע ראיתי את העבודה הזאת על קיר בסמוך לרחוב שינקין והחלטתי שהגיע הזמן להעביר מעט ביקורת על כמה מהידיים המציירות ומדביקות.
2010, klone הדבקה, מלצ'ט פינת שנקין
אקדים ואומר שאני מאוד מעריכה את ההשתדלות והעבודה ברחוב, בד"כ באישון לילה עם סיכון לא מבוטל, ובכל זאת לא טוב לי עם מה שקורה מסביבי בחלל הציבורי.
אם לחזור לklone , אני יכולה לשים את האצבע בדיוק על מה שמפריע לי – חסר לי ערך מוסף. חסר לי טוויסט, חסרה לי אמירה. הציורים יפים אבל זהו. רק יפים. לא נוגעים לי בלב, וכן klone התפתח אבל איפהשהוא אני תמיד חוזרת לאינטימיות של המפלצות הקטנות והמפתיעות, לרגע הגילוי המרגש שלהן מודבקות על איזה עמוד חשמל או תמרור. מה שאני מנסה להגיד הוא שבמקרה הזה הטכניקה רק מקלקלת. פשטות ותום עובדים על הלב שלי הרבה יותר מהדבקת ענק של אשה ציפור.
אמן נוסף שלכאורה מתהדר בתמימות ופשטות הוא know hope. עליו אני יכולה לומר – הפשטות והתום הפכו למאניירה. הם לא מעניינים יותר. חזרה חזרה ועוד חזרה – עולם דימויים דל ומשמים. השימוש בדמות האדם עם הלב, הציפורים והטקסט הילדותי באנגלית לא עושים לי את זה יותר.
know hope
הם כן עושים את זה לכל מיני סוחרי אמנות זה בטוח. קל לנצל את הרצון להצליח של חבורת צעירים ולהשתמש בו לצרכי רווח טהור.
הנזק כפול – הצעירים מתחילים לחשוב שהם אמנים, מתאפשרת להם כניסה בדלת אחורית ולפעמים קדמית לתערוכות בגלריות……….. טוב ברור שאמנות רחוב כשהיא מוצגת בגלריה היא כבר לא אמנות רחוב ויש לשפוט אותה על פי אותם קריטריונים ואותה שפה שבה בוחנים אמנות פלסטית מיינסטרימית כביכול.
זה לא עובד רבותי, זה לא מספיק טוב, זה חוזר על עצמו, מתיש ומאבד כל משמעות. סתם קישוט על הקיר ולי קישוטים לא מספיקים. אני מחפשת עבודה עם התייחסות לחלל הציבורי, עבודה שתתמזג בו ותעקוץ אותו בו זמנית.
עבודה שאחלוף על פניה, לא אראה אותה בשניה הראשונה ואז אחרי כמה צעדים אסתובב ואגיד wow . ועדת קישוט עירונית טובה למר רון חולדאי, אני רוצה נשיכה, צעקה, והתמזגות בחלל.
rebell rebell ולא שאיפה נסתרת לחיבוק המיינסטרים.
העץ הנדיב
" פעם אחת היה עץ…… והוא אהב ילד קטן אחד וכל יום הילד היה בא ואוסף את העלים של העץ ועושה מהם כתרים ומשחק במלך היער. " (של סילברשטיין)
גם אצלנו בשדרה יש עץ נדיב כזה, ושני מלכי יער שבאו באישון לילה או יותר נכון שעת בוקר מוקדמת, וקישטו את העץ ושיחקו איתו ופיארו אותו ביצירתם.
צריך לראות מקרוב כי יש מלא פרטים כמו זה:
זהו בית היוצר של העץ המקסים .
ולא נותר לי אלא לומר – רוצו ,טוסו, לשדרה, מי יודע כמה זמן הוא ישאר שם.
פעולה
מסע ,אתה יודע איפה הוא מתחיל אבל לא איפה יגמר. למסע אמיתי אין סוף.
הוא נצחי, אם תשאלו אותי.
אני מתעדת את המסע שלי. פה בבלוג שלי.
מי שעוקב אחריי יודע.
אתמול יצאתי לפעולה. מציידת הפכתי לניצודה. היפוך תפקידים מעניין ומתבקש.
הרחוב הוא החלל, הציורים מרכיבים את התערוכה וכולנו הצופים.
אני עברתי צד. מפאסיביות של צופה לאקטיביות חלקית אך פעילה.
נפגשנו ברחוב מואר להפליא, לא בסימטה חשוכה. בשעה סבירה לחלוטין.
יצאנו לשוטט ברחובות העיר, למצוא מקום לאייקון.
אייקון הוא מבית היוצר של מוות לאמנות העכשווית. אייקון הוא אייקון. אמיתי. ממשי.
אני קצת פחדתי. שלא יתפסו אותנו.
נרגעתי ככל שהמשכנו, והרחובות התרוקנו.
הגענו לחניון גדול ומצאנו בו גומחה .
גומחה שטובה ממנה לא יכלה להימצא עבור אייקון.
מל"ע (מוות לאמנות העכשווית) שאל : יונק או ציפור?
בחרתי בציפור והוא התחיל לעבוד.
אייקון נמצא עכשיו במקום שהכי מתאים לו.
כמו בפתח של מנזר בצלע הר.
או פתח של מערה.
מראה מרגש.
אייקון קיבל חיים משלו.
כל כך יפה.
המעשה, הדימוי, המקום.
* פורסם לראשונה בדה מרקר קפה ב 7.11.07
איך אומרים 'קן לציפור' בסינית?: אַי וֵויוֵוי, אמנות קונספטואלית וארכיטקטורה עכשווית
אילת זהר
ביקשתי מאילת זהר לבחור אמן שהיא אוהבת ולהסביר……..
אַי וֵויוֵוי (1957) הוא האמן הסיני החי החשוב ביותר והמשפיע ביותר כיום. עבודותיו הן חיבור מרתק בין מחשבה על אמנות מושגית,
ושימוש בחומרים הלקוחים מן המסורת סינית;
בין בקורת השלטון,
והשפעה מאסיבית על השפה החזותית של אמנים בני ימינו בסין, דרך עבודתו כאוצר.
אַי נע בין שימוש בארכיטקטורה כמדיום וסביבה,
לבין עשייה בדו-מימד ווידאו,
בין הגלובאלי,
והלוקאלי.
אַי הוא האמן שהגה את רעיון 'קן הציפור',
שהפך לימים לאיצטדיון האולימפי של אולימפיידת בייג'ינג (תוכנן ובוצע על ידי משרד הארכיטקטים הרצוג- דה מורון ,)
ושאַי איננו אוהב את התוצאה הסופית כלל וכלל (למעשה הוא המבקר החריף ביותר שלה, בניגוד לדעת הקהל העולמית…).
כשהוזמן אי וויווי להשתתף בדוקומנטה ה12 הוא החליט לקחת איתו 1001 סינים, בני מעמדות שונים, אזורים שונים ותעסוקות שונות, לבקר בקאסל, להתארח בביתן של משפחות מקומיות, ולספר מחדש את סיפור ה'אגדה' של קאסל כפי שזו מצטיירת בעיניהם.
חלקם מצולמים כאן איתו.
איי הציג במוזיאונים החשובים בעולם, ביניהם מוזיאון חרונינגר בהולנד ומוזיאון מורי בטוקיו.
והנקודה הישראלית: לאחרונה אצר אי (יחד עם משרדם של האדריכלים השוויצרים הרצוג ודה מורון) פרוייקט ארכיטקטוני של בניית 100 וילות במדבר אורדוס שבמונגוליה הפנימית, כשמטרתם ליצור מאה דגמים שונים בידי מאה ארכיטקטים שונים מרחבי העולם. משתתפים בפרוייקט גם מספר משרדים ישראלים ופלשתינאיים, ובהם משרדו של סנאן אבדלקאדר,
בבל ארכיטקטים: שרון רוטברד, דן חסון, יובל יסקי
ומשרד אפרת-קובלסקי
דיבור ישיר 
