גסטון צבי איצקוביץ
אסתי הציעה שנשתה קפה ונדבר על פתיחת הבלוג.
אמרתי בסדר, נפגשנו בתולעת ספרים, זאת שמתחת לגלריה שלוש, דיסקסנו קצת את נושא הבלוג, זה יהיה בלוג אמנות כזה, קצת כתיבה על תערוכות, אמנות רחוב, כל מיני.
הצעתי לאסתי שנראה את התערוכה של גסטון צבי איצקוביץ למעלה בגלריה שלוש, תערוכה שהטרידה את מנוחתי בשל משל המערה, ואולי נעשה פוסט משותף כמו שעשיתי בעבר עם חבר שהעדיף להשאר בעילום שם.
גסטון צבי איצקוביץ
נזכרתי שבגלריה ג'ולי m מוצגת תערוכה של שי קרמר שגם הוא כמו איצקוביץ' מצלם נופים עזובים לעיתים, צילום מאוד ישראלי בהגדרה, וחשבתי שיהיה מעניין לכתוב על שתי התערוכות .
נכנסנו לשלוש, אסתי העיפה מבט ותוך שתי שניות אמרה "הבנתי", ויצאה החוצה .
בג'ולי m נכנסה לשיחה עם הגלריסט על שי קרמר, מיהו ומהו, והיה לי קשה לחלץ אותה משם.
שי קרמר
-הצילומים מדהימים אבל לא הבנתי מה הקשר ביניהם ולמה צריך לעשות מזה תערוכה. אה, את אומרת לי משל המערה,
ומי שלא מכיר את משל המערה ?
– כל אחד מכיר את תאורית הקוונטים ? באמנות צריך ידע.
– אז את אומרת שמי שאין לו ידע לא יכול ליהנות מאמנות ?
דיבור ישיר 
װ26 בינואר, 2011 at 10:22 pm
"קודם כל אמנות היא לא מוצר צריכה."
לצערי, אמנות היא קודם כל מוצר צריכה והצריכה קובעת את ערכה כאמנות.
בעבר היא הייתה מוצר צריכה של השליטים ושל הנתונים לשליטה באמצעות השליטים ( למשל, ציורים בכנסיה. תאורי המלכים ומלחמותיהם). גם היום קובעי הקנון והטעם הם בעלי הממון. בעלי האוספים, התורמים למוזיאונים הממנים את המחקרים, הספרים, התערוכת ועוד כהנה וכהנה ( איני עוסקת כעת באומנויות האחרות שגם שם למאה כוח דעה).
זו האמת ולדעתי אין בלתה. מי שרוכש אמנות ומשלם ממון רב דואג לקדם את הרכישה ושומר עליה. כך היא נשארת, עוברת לדורות הבאים והופכת להיות חלק מן הקנון. אנו חושבים שהזמן מוכיח מה הן העבודות הטובות. אנו מאומנים לחשוב כך. אך מה שקובע הם האיטנרסים של בעלי עיניין.
"כדי להנות מאמנות בת זמננו צריך ידע מוקדם, ולא צריך לפחד מלומר זאת."
האמנם תפקידה של האמנות לגרום הנאה.לי נראה שאין זה כל תפקידה.
ועלניין הידע הנדרש להנאה מאמנות. גם בימים הקדומים הסתמכה האמנות על ידע. למשל, הצופים ביצירות הרנסנס ידעו "לקרוא" אותן. כל אוכלוסיה על פי רמת החשיפה שלה למידע קודם. מי שצפה בציורים בכנסיות ידע לזהות את הדמויות על פי האטריבוטים שאיפינו אותן, להבין את מערכת היחסים בינהין על פי מיקומן וגודלן היחסי, על פי לבושם. הם הכירו את העלילות מהברית הישנה והחדשה. אני מניחה שהנאתם של הצופים מקרב פשוטי הייתה שונה מאשר בקרב המלומדים אך היה להם איזה ביסיס משותף.
כיום אין תשתית תרבותית משותפת לצופים המודעים למוסכמות שבבסיס האמנות המודרנית והפוסט מודרנית לבין אלה שאינם מכירים מוסכמות אלה. הדבר נכון גם בכל מה שנוגע לאנשים שלמדו באקדמיה אך לא נגעו בתחומים שעליהם אנו מדברים.
װ26 בינואר, 2011 at 5:14 pm
בעצם , אני יכולה גם לטעון את ההיפך ממה שטענתיומקווה שאעשה זאת בפחות שגיאות הדפסה.
יחי הפוסט מודרניזם. אולי אשתמש בה להצדיק את שגיאות הכתיב וההדפסה הרבים, שלי
װ26 בינואר, 2011 at 6:30 pm
בדיוק.
יחי הפוסט מודרניזם.
אחלה כרזה.
וגם תרוץ מצויין לשגיאות הדפוס. לדעתי לפחות.
װ26 בינואר, 2011 at 5:12 pm
בהצלחה טלי. עלו כאן שאלות נכבדות וחשובות. מלים רבים נסובו על עניינים אלה. דורות של הוגים ואמנים עסקו בכך.
אני לא שואלת את עצמי מהי אמנות וגם איני מצפה שכל אחד יחשוב שמה שאני עושה הוא אמנות.לא אחת חולפות שנים רבות עד שאני מתיחסת לאי אלו מעשה ידי אל אמנות ועושה זאת מתוך עמדה שמה שאני מכנה אמנות הוא אמנות.
את אומרת שהשאלה החשובה היא איך ליצור אמנות שגם מי שאין לו ידע מוקדם יתרגש ממנה, סוג של סוד.ואני אציע שאמנות טובה היא זו המרגשת למרות הידע באמנות , אולי מוסיפה דבר מה אחר.
װ26 בינואר, 2011 at 5:16 pm
ואני אוסיף ואומר שלא תמיד ברור מה בא קודם.
תודה שולמית.
װ26 בינואר, 2011 at 6:04 am
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/199/888.html
ראיון עם גסטון צבי איצקוביץ.
װ25 בינואר, 2011 at 5:42 pm
ככל שאני מתבגר יותר ברור לי שאומנות עבורי
היא הפשוט שנגלה לעיני,כלומר כמו הרגע הראשון
של ההתבוננות מעביר לי סיפור, תחושה , נגיעה, שמחה, .אח"כ מתחילים ההסברים .
ואז עברתי מהלב לראש . נינו
װ25 בינואר, 2011 at 2:55 pm
לא הרבה אנשים נכנסים לגלריה.
הרבה גם חסרים ידע תשתיתי.
לא נורא.
נכנסים.
מתבוננים.
שואלים את עצמכם – מה ראינו.
מתחברים.
או שלא.
בהחלט מסכים עם תמר.
לפעמים ידע עוזר.
לעיתים הוא יפריע.
עם הזמן – כל אחד ימצא את הנוסחה המתאימה לו.
העיקר – בלי פלצנות…
װ26 בינואר, 2011 at 6:02 am
גם אני בסך הכל מסכימה עם תמר.
װ25 בינואר, 2011 at 1:56 pm
נו שויין כל אחד עושה בלוג. זה כמו תערוכות שכל אחד חושב שהוא יכול לעשות תערוכות. ועוד בלוג על אמנות ניראה כבר מה שיהה פה. כל אחד מסתובב עלם מצלמה ויש לו מה להגיד על כל אחד אחר. אחר כך ניראה כבר מה יהה…..
טוב בסדר.
װ25 בינואר, 2011 at 6:06 pm
וראית איזה תמונות גרועות ? אתה רואה מסוכן לתת לנשים לצלם..
װ25 בינואר, 2011 at 6:21 am
רגע, טל
מה עם שני הבלוגים הקיימים שלך?
װ25 בינואר, 2011 at 7:09 am
דיבור ישיר ממשיך כרגיל ובעצם אוחד עם הבלוג של אמנות הרחוב. הפוסט הזה יגיע גם לשם .
אין בעיה לנהל שני בלוגים בעיקר כשהנושא אותו נושא.
װ25 בינואר, 2011 at 6:15 am
פוסט קצר וקולע.
מרגיש כמו שיחה לא פורמאלית בין שתי חברות
בלי כובד ראש אבל בכל זאת עם עומק
ואהבתי את התמונות פה
https://taya1.wordpress.com/מבקרים/
בעיקר את השניה
אטלס
װ25 בינואר, 2011 at 7:11 am
זה בדיוק מה שהיה – שיחה.
התמונות במבקרים – נדמה לי שיש קרדיט לצלם על התמונות אבל לא ממש זוכרת. בכל מקרה אתה כבר יודע מי צילם.
גם בפוסט הזה – אסתי צילמה בתערוכה של שי קרמר. את איצקוביץ אני צילמתי.
װ24 בינואר, 2011 at 10:42 pm
בהצלחה עם הבלוג !
װ25 בינואר, 2011 at 6:05 am
תודה!
װ24 בינואר, 2011 at 9:10 pm
קודם כל אמנות היא לא מוצר צריכה.
כדי להנות מאמנות בת זמננו צריך ידע מוקדם, ולא צריך לפחד מלומר זאת. האמנות היום לא מפסיקה לצטט ולהתייחס לתולדות האמנות, וידע מוסיף עוד עומק. לא צריך לפחד מעומק, דווקא בעידן השטוח הזה שבו הכל אינסטנט.
װ25 בינואר, 2011 at 8:35 am
אני חושבת שלא רק אמנות מודרנית, כל יצירה אם היא מתכתבת עם מה שנעשה לפניה (וזה יכול להיות בכל תחום של התרבות הואמנות וזה גם יכול להיות בין כמה סוגים של אמנות – כלומר בין ספרות לפיסול, בין קולנוע למוסיקה וכו') היא מוסיפה לעצמה רבדים ועומק ותוכן.
אבל
וזה האבל הגדול – היא חייבת לעמוד בפני עצמה גם אל מול הציבור שלא מכיר ואין לו ידע מוקדם.
לדעתי זו היתה הבעייה של התערוכה הראשונה. שהיא לא הצליחה לעמוד בפני עצמה ולהביא ככה את המטען התרבותי והאמנותי שיצליח לגעת.
ואמנות לדעתי צריכה לגעת. היא עובדת במישורי הרגש ולא במישורי האינטלקט
װ25 בינואר, 2011 at 12:59 pm
עליך היא לא עבדה….אצלי היא עבדה שעות נוספות.
הבעיה שלי היא עם מה שכתב אוצר התערוכה ולא עם העבודות עצמן, הטקסט גרע מהעבודות והשטיח אותן.
הרבה פעמים הטקסט שכותב האוצר שהוא דף הנחיות לצופה, דף הסבר, פשוט מזיק לעבודות, אבל בשורה התחתונה – האמן שמקבל את טקסט האוצר פוגע בעצמו.
אמנות עובדת בשני המישורים. לבטל את המישור האינטלקטואלי ולומר שאמנות עובדת רק במישור הרגשי (ועכשיו אני מתכוונת לכל סוגי האמנות החל בספרות וכלה בפלסטיקה) זה פשוט לעקור ולבטל נדבך חשוב.
הרבה פעמים אני מנתחת לאנשים ללא ידע באמנות איזה יצירה וברגע שמתווסף הרובד האינטלקטואלי הם פותחים עיניים בתדהמה ומתחברים רגשית לעבודה……
רוצה לומר שלדעתי אי אפשר להפריד.
װ26 בינואר, 2011 at 9:58 pm
לדעתי אמנות עובדת במספר מישורים, גם במישור האינטלקוטאלי. אמנם גם אני מגיבה לאמנות " מן הבטן" אך ברור שגם הבטן שלי אינה רגש טהור אלא כל שנות נסיוני, עבדתי ולימודי.
װ24 בינואר, 2011 at 9:08 pm
זה מזכיר לי את השאלות הנצחיות האם יש ציור ישראלי, ספרות ישראלית, מוסיקה ישראלית – כן או לא?
אם יש אז יש.
האם צריך ידע כדי להבין אמנות? לאמנות כזו כן ולאחרת לא. האם הידע גורם לחוויה מרגשת יותר או פחות? במקרה הזה כן ובמקרה ההוא לא.
ובכל זאת איפה הטריק? איפה שגם מי ש"מבין" חש טלטלה ממשהו "פשוט" או כשמי ש"לא מבין" (בא עם ידע מוקדם) מרגיש שזה עושה גם בלי "להבין". כשמתרחשת תהיה, פליאה והפתעה.
(אגב, הלינק של שי קרמר לא עובד).
װ25 בינואר, 2011 at 6:04 am
תודה, תמר …אתקן.
השאלה החשובה היא איך ליצור אמנות שגם מי שאין לו ידע מוקדם יתרגש ממנה, סוג של סוד.
װ24 בינואר, 2011 at 8:48 pm
אז מה את טוענת טלי?
שכדי להנות או לצרוך אמנות צריך ידע מוקדם?
כלומר אמנות קיימת רק בשביל שכבה צרה מאוד של האוכלוסיה?
וחוץ מזה – ברוך בואך!